כבוגרים ביחסי זוגיות, כהורים לילדים, כאנשי מקצוע ובמצבי תקשורת בין-אישיים – מהדהד בקרבנו, דרך קבע, התחושת הסובייקטיבי של הילד שבתוכנו. בכל הרגעים שבהם לא סיפקו את צרכינו בילדותנו, אבד לנו חלק משלמותנו הבסיסית; הקיום השלם שלנו נסדק ומשמיע אות אזעקה. כיוון שכל מטרתו לדאוג שנישאר בחיים, הוא מתחיל במשימה הנמשכת כל חיינו – להשיב אלינו את התחושה האבודה של אושר ושלווה (הנדריקס, 2007).

בקשרינו הזוגיים אנחנו רוצים למצוא מחדש את תחושת האושר והשלווה ואת תחושת החיות. כשאנו מתאהבים, מתעוררים בנו מחדש זכרונות מאותו מצב אידאלי של אחדות ושמחה, שנותקנו ממנו. אין כאן רק צורך נואש להינשא או רצון למלא חלל ריק בחיים. ההזדקקות לכך מעידה על צורך עמוק ולא מודע; היא מבטאת את הצורך האנושי בשלמות ובהתקשרות, ובייחוד את הצורך בזוגיות אינטימית ובטוחה. כדי להרגיש שאנחנו שלמים, שאנחנו חיים במלוא מובן המילה, וכדי לרפא את פצעי ילדותנו, אנו מחפשים זוגיות (הנדריקס, 2007).

אנחנו יוצרים לנו מנגנוני הגנה נגד פגמי הילדות שאין אנו שולטים בהם, ואותם אנחנו גוררים איתנו לכל אשר נלך ולכל מגע שאנו מקיימים עם הזולת. אלה הם מנגנוני ההתמודדות שלנו, שמרוב שימוש נעשים נוקשים והופכים לקווי אופי, הפועלים כל חיינו על פי יפוי הכוח המקורי שניתן להם: להבטיח את קיומנו. זוהי הדרך היחידה שבאמצעותה אנו יודעים להתגונן כאשר נדמה לנו שסכנה מתקרבת. רק כאשר נגלה את מקור פצעי ילדותנו ונראה כיצד הם משפיעים על ההווה, נוכל לחולל שינוי בעתיד (הנדריקס, 2007).

אדם מבוגר יכול כמעט בכל עת לעבור למצב ילד בקיום הנוכחי שלו. דברים רבים יכולים ליצור מחדש מצב ילד ולהעיר אותם רגשות שהרגשנו בילדותנו. אנו – כמבוגרים – חיים ממש את חרדותיו הבסיסיות של הילד הקטן.האדם מרגיש שוב אותם רגשות שהמצב במקורו גרם, והוא מכיר בתודעתו באותו פירוש אמיתי או שקרי, שהוא עצמו נתן לחוויה בשעת התרחשותה. במובן זה, הזיכרון שמעורר הגירוי אינו שיחזור מדויק קולי או חזותי, של תמונות מן העבר או של מאורעות שקרו, זהו שיחזור של הדברים כשם שהאדם ראה, שמע, הרגיש והבין (הריס, 1980).

אנחנו לא מבדילים בין הגירוי שקיבלנו לפני שלושים שנה, כאשר אמא לא באה כשאנחנו בכינו, ובין הגירוי שקיבלנו היום, כאשר בן-הזוג טילפן מעבודתו באיחור של שעה וביטל את הפגישה שנקבעה להערב. כשהיינו תינוקות הגבנו לתחושת הנטישה ע" מציצת אצבע ומילמולים לעצמנו. היום אנחנו מגיבים למקרה הזה באכילת עשר עוגיות ובצפיייה בסרט טלוויזיה טיפשי, עד שבן הזוג מתקן את המצב. בשני המקרים אנחנו חשים את אותן תחושות ומגיבים באותה דרך. התגובה הזאת היא אינסטינקטיבית; אנחנו עושים את מה שהותנה לעשות כדי לשרוד (הנדריקס, 2007).

כל חוויה טראומתית, שהילד הצעיר והרגיש מצליח להתגבר עליה, משאירה את חותמה לתמיד, בעיקר למען תועלתו, כדי שיוכל להועיל לו להימנע בעתיד מהתנהגויות שיסכנו אותו. קשה לעקור תגובות טראומתיים משום שאלה הם זכרונות של תגובות המצילות חיים. הכאב הרגשי הודחק והושתק בשלב מוקדם. אנו מחצינים את ביטויי הכאב הזה, כי מעולם לא עיבדנו אותם. קשה לעבד את התחושה, כי מנגנוני ההדחקה שלנו (הגנות של אגו) מונעים מאיתנו את הידיעה שהכאב אכן נמצא שם. ריפוי כאב משמעותו לחוות מחדש את המכאובים ולבטא את הרגשות שהודחקו עד כה. רק לאחר שלב זה משוחרר האדם מהצורך לבטא את רגשותיו באמצעות התנהגות מוחצנת או מופנמת (בראדשו, 2005).

אדם החי חיים מלאים, שאינם מוגבלים באופן מלאכותי ע"י מחשבות ואמונות בלתי תקפות, יאפשר גם לזולתו לחיות חיים מלאים. אנשים החיים כך יוכלו גם למצוא דרכים טובות יותר לקירבה אנושית (סאטיר, 2000). 

להמשך בניית זוגיות נפלאה,

ליאת.